<h1>ראבי"ה סימן אלף קמ"ד</h1>
<h2>דף קיג.</h2>
אשר שאלת על דבר חלב שאינו מלוח שנפל לתוך פך אחד שהיתה בו קיבה והיתה מלוחה ולא היה בו כדי בטול, לא דמי לטהור מליח וטמא תפל דמיירי בכלי מנוקב דאע"ג דלא שייך ביה למימר מישריק שריק כמו בדם, מיהו הציר אפילו נדבק לטמא אין לו כח לעשות הכי הטמא מליח שאינו נאכל מחמת מילחו, והלכך אינו יכול הטמא לחזור ולאסור את הטהור שהציר נדבק מעט שהרי יש לו מקום לרדת למטה ואינו מתאסף, אבל הקיבה שהי' בפך אילו נפל לתוכ' בשר טהור היה נאסר כדאמרינן גבי ההוא בר יונה דנפל לכדא דכמכא (קי"ב ע"א) שאלו הית' שאינו נאכל מחמת מילחו נאסר, ורבינו שלמה פירש לה איונה, (ופסק) [ופירש] רבינו חננאל והאי כותחא נאכל מחמת מילחו, והקיבה דרך הדב' שאינ' נאכ' מחמת מילחו והלכך בלע החלב מן הקיבה וחזר ופלט מה שבלע לאחר (שאינה) [שנח] מבליעה והות לה קיבת נבלה ואוס' הקיבה דהוי מין במינו במשהו. ואפילו אם היה שאינו מינו מה שפלט, אסור כיון שאין ס' בחלב דקיימא לן (צ"ז ע"ב) בכולהי משערינן וטעמא משום דשוכב בתוך האיסור ומתבשל בו ורותח דצליה חמור מרותח דבשול. והכי נמי מסקי[נן] גבי כזית בשר שנפל לתוך יורה של חלב רותחת בפרק כל הבשר (ק"ח ע"ב) ודוק ותשכח. ואע"פ שיש לדחות לפירוש רבינו שלמה דהכותח היה מלוח כדאיתא בפרק אלו עוברין בתחילתו (פסחים מ"ב ע"א) הלכך הוו להו שניהם מלוחים, מ"מ ממה שאמרו חכמים כזית בשר שנפל לתוך יורה של חלב רותחת דכי נייח הדר פליט, משם תלמוד נמי ארותח (וצלי וחמור) [דצלי דחמור] מיניה וקיימא לן כדשמואל דאמר (פסחים ע"ו ע"א) תתאה גבר גבי צונן לתוך חם, והכא החלב צונן והקיבה כחם משום מלוח כרותח וחשיב להו שמואל בשניהן רותחין ותו בפר"ח גרסינן והאי ככותח' נאכל מחמת מילחו אסור הכותח וגם היונה אע"ג דהיונה אינה מלוחה. ואפילו הגביה החלב כשעור (מיעוט) [מועט] חוץ מהקיבה אסור שאין אנו בקיאין בשיעור נייח ופליט ודלמא לאלתר פליט ואפילו היינו יכולים לשער נמי אכתי היה נאסר מחמת טעם החלב שפולט מיד בתוך אסיפ' הקיב' ש[ב]פך, (דאמ) [דהא ד]אמרינן (ק"ח ע"ב) כשקדם וסלקו, היינו על החלב שבלע אבל טעם הבשר פולט לאלתר אפילו בעוד שטרוד לבלוע אבל מה שבלע לא פליט עד שנח הילכך לא דמי לטמא תפל. ועל שפה של פרה שהיו מהבהבין באור ולא נמלח ונפל לתוך קדירה של בשר שהיתה רותחת ומיד סילקוהו ולא היה במים של קדירה ששים שפה אם לא נשער בהדיה הבשר שבקדירה, אמנם דעתי נוטה להתיר אך קשה לי לעשות הלכה למעשה מה שרבינו זקני מ"כ שהורגלו כפי פסק רבינו שלמה (ק"ט ע"א) להורות מין במינו במשהו הכא משערינן במים ובשר. תניא בריש פרק הנודר מן [הירק (נדרים נ"ד ע"ב) הנודר מן] הבשר אסור בכל מיני בשר ואסור בראש וברגלים וכו' רשב"ג מתיר בראש וברגלים ובכבד וכו' מפרש התם דבהא פליגי ד(תני') ת"ק סבר כל מידי דממלך עליה שליח מיני[ה] הוה, [ו]מין במינו בשמא כרבא בפרק בתרא דע"ז (ס"ו ע"א), ורשב"ג סב[ר] לאו מיניה הוא, ות"ק היינו ר' עקיבא כדמוכח התם, הילכך אי רשב"ג רביה דרבי עקיבא הוה, ק"ל בפרק הכותב (כתובות פ"ד ע"ב) הלכה כרבי עקיבא מחבירו ולא מרבו, ולא מיניה הוה, ואפילו את"ל דרשב"ג חבירו הוה והלכתא כרבי עקיבא שכך משמע (בפוסקי') [בפיסקי] ר' שמואל ב"ר מאיר (משמע) דסבירא ליה כת"ק, אפילו הכי משערינן ליה נמי בהדיה הבשר ואפילו אם (ה)בשר גמור היה החתיכה שלא נמלחה ונפלה לקדרה בטל בס' בהדי בשר ורוטב, דחתיכה עצמה נעשית נבלה ואוסרת כל החתיכות כולן מפני שהם [מינה] לא שייך למימר אלא היכא שהבשר עצמו נבילה א"נ שנעשה איסור כגון טיפת חלב שנפלה על חתיכה דאמרינן בפרק כל הבשר (ק"ח ע"א) דאם יש בה בנותן טעם הרי זו אסורה וכגון דלא ניער וכיסה וקיימא לן אפשר לסוחטו אסור והוי ליה הך חתיכה בשר בחלב (ואסורין כולן) [ואסורה כולה] הילכך כי הדר איבשל עם שאר החתיכות אוסרת כולן לרבי יהודה דהוה לן מין במינו בשר בבשר. אבל בשר שלא נמלח מישרי' שרי למיכליה באומצא, פירוש חי, דדם הנבלע שלא פירש מותר. וגבי שובר מפרקתה של בהמה עד שלא תצא נפשה דאמרי[נן] (אי מבליע) [הואיל ואיבלע] דם באיברים [מי שרי וכו', ואע"ג דדם האיברים] שלא פירש מותר הוא, היינו הוה כמו שפירש, דקיימא לן בכריתות בפרק דם שחיטה (כ"ב ע"א) בשעה שהנשמה יוצאת משריף, הא לאו הכי שרי. ועוד יש ראיות לדבר ששרי. וכן פסק בשאלתות דרב אחאי (פרשת ויקרא סי' ס"ח) וכן פיר' רבינו גרשון מאור הגולה. וכיון דעם נפילתו לקדירה היה מותר לאכול א"כ דם לא (מישרי) [משוי] ליה חתיכת נבילה (ע"כ) [אפילו] אם אין בחתיכה ס' בדם הנבלע בה שהדם בעודה בבשר אינה אוסר [ו]כשנפל[ה] לקדירה (והרותחי') [והרתיחה] הפליטה מניה הדם א"כ כשפלטה דמה דם לגבי בשר ורוטב הוה מין בשאינו מינו ובטל בשישים אפילו אם חוזר שוב ונבלע בחתיכה כיון שבטל טעמו שהמים צפים ע"ג כולן הוה ליה כניער וכיסה מותר. ואע"ג דכי משערינן [נ]מי במה דנפק מיניה במנא, כדין שאמרי' גבי כחל (צ"ז ע"ב), מיהו איהו גופיה לא הוה אסור, ולא דמי להא דאמרינן (שם) כיון דכחל עצמה אסור שוויה רבנן כחתיכת נבילה, (והתם) [דהתם] אחמרי ביה דתחילת' הוה כעין בשר בחלב. אבל מטעם קידם וסילקיהו ליכא למישריה כדאמרינן גבי כזית בשר שנפל לתוך יורה רותחת ופריך (ק"ח ע"ב) סוף סוף כי נייח הדר פליט ומשני כשקדם וסילקו דהתם הכי פירו[שו] דמה דבלע ממקום אחר כגון החלב שבלע פליט (עד) [אחר] שנח מרתיחתו ושבע לבלוע, אבל מה (שמצא) [שיוצא] ממנו פולט אפילו בעודו בולע ממקום אחר, והא דקא[מר] חלב מותר משום דיש בו ס' בבשר, הילכך הכא לאלתר עם נפילתו פלט הדם שיש בו ואין שיעור לפליטה. (ואכל) [אבל] בתשובת רבינו זקני (ראב"ן ס"ס י"ז) פסק שחתיכה שלא נמלחה (שלא) [ש]נתבשלה עם חתיכות מלוחות אם יש שישים ברוטב כנגד כל החתיכ(ו)' שלא נמלח' מותר משום דאע"ג דדם האיברים שלא פירש מותר, ה"מ חי דלא יהיב הדם טעם בבשר, אבל בשלה דיהיב ביה דמא טעמא בחתיכה אסור אפילו לא פירש, ואפילו אי לא פירש מותר, חיישינן דלמא כי בשלה ופליט לא סליק לה דיקולא דמיא מפני השאר החתיכות ואי אפשר להתבטל מיד דהוה ליה (ולא) כלא ניער וכיסה וחוזר ונבלע בחתיכה שפירש ממנה, ונעשית נבלה דדלמא אין בה ס' בדמה והר[י] אוסרת כל החתיכות כולן מפני שהן מינה. ואני בעוניי לא עמדתי על סוף דעתו, דאם לא פירש ונתבשל ויהיב ביה טעמא מה בכך הלא טעמא דהיתרא הוה. ואי סבירא ליה דקילוח הרתיחה מעבירתו ממקום למקום והוה ליה כי פירש, א"כ אפילו לא יהיב טעם נמי כדמשמע גבי שובר מפרקתה של בהמה כדפרישית לעיל. ומה שאמר נמי דלמא לא סליק דיקולא דמיא, לא אמרי[נן] הכי אלא גבי חליטת חמץ (אל) בפרק כל שעה הלכה אין שורין את המורסן לתרנגולין אבל חולטין (פסחים ל"ט ע"ב) אמר רב יוסף לא נחלוט איניש תרתי חיטי בהדי הדדי דלמא [אזלא חדא ויתבה בציריא דחברתה ו]לא סליק ליה דיקולא דמיא מארבע רוחתיה (ואזלא חדא ויתיב בצרה דחברתה) ואתי לידי חימוע, מפני שכשיושבין זו בתוך זו מונעת חוזק שטיפת הרתיחה אע"פ שנכנסין המים ביניהן ולא הוו חליטה דכשרוחפת הרתיחה החטה מונעת מלהחמיץ, כדאמ' התם קמח שנפל לתוכו דלף אפילו כל היום כולו אינה בא לידי חימוץ ואמר רב פפא (הוה) [והוא] דעביד טיף טיף להדי טיף טיף שמכח טירדו' הטפה והכאתה אינו מחמיץ, אבל מ"מ המים באים לכל צד. תדע דלא קאמר דלמא לא סליק ליה מיא, אלא דיקולא דמיא, היינו כח הקילוח. הילכך אין זו דומה להכא דכיון שהמים באים בין [ה]חתיכות הוה ליה כניער וכיסה ובטל בכל מה שיש בקדירה, דטיפת חלב שנפלה על חתיכה היינו מפני שהחתיכה מגולה ואין נכנס בה מיד. ותו דדוקא בחיטי (הוה) [הוא] דאמרי[נן] הכי משום דאית ליה ציריא חשו להכי אבל בנגיעת חיטי אהדדי דומיא דחתיכ' לא חשו להכי ואפילו בשני[ם] שיש להם ריוח לא חשו להכי. ואם באנו לחוש כן בשני חתיכות קטנות בקדירה לא שבקת חיי לכל בריה. ואע"פ שאנו מדמים לא נעשה מעשה.
